אני חושבת שהפעם הראשונה ששמעתי את המושג “הבנת הנקרא” היתה בקורס ההכנה למבחן הפסיכומטרי.
בקורס למדנו בעיקר אסטרטגיות למענה מהיר של שאלות אמריקאיות.

מאוחר יותר כשלימדתי וחינכתי בבית הספר השתתפתי בהשתלמויות רבות שעסקו בהוראת “הבנת הנקרא” בכיתה.
שם דיברו איתנו בעיקר על המיצ”ב והמחוון הכיתתי, איך לבדוק את המבחנים ואיך לבנות תכנית עבודה קבוצתית וכיתתית.
חשפו אותנו למגוון רחב של טקסטים ברמות שונות וניתחנו את סוגי השאלות.

אבל בסוף, כשהגענו לכיתה השיעור נשאר אותו דבר:
קוראים ביחד טקסט בכיתה – ועונים על שאלות.
והיה בזה משהו מאוד מתסכל.

כי ככל שהבנתי יותר מה יש בהבנת הנקרא שהוא חשוב כל כך,
ולמה תורמת ההבנה הזאת בהמשך החיים האקדמיים ובחיים בכלל
ארבעת הקירות בכיתה סגרו עליי.

רציתי להכניס לכיתה דוב פנדה – כזה שהם לא יעמדו בפניו. יתרגשו. ישאלו שאלות.
רציתי לטוס איתם לירח, לבקר במערכת עיתון ואפילו רק להגיע אל לוח המודעות השכונתי כדי שהם יבינו כמה הקריאה, מכל סוג, מעניינת.
שהם יתנסו בחוויה של ניתוח והתעמקות בטקסט, כזה שמעניין אותם.
וזה לא כל כך היה אפשרי.

וכשהיה לי זמן לעצור ולחשוב במה הכי חשוב לי לתרום, מה הכי חשוב לי ללמד ובאיזה תחום הייתי רוצה להתפתח ולפתח
ידעתי שעולם הקריאה מרתק אותי ובעיקר אותו עולם שבו מעמיקים ומבינים.
הבנתי גם שמחוץ לכיתה יש לי יותר אפשרויות לעשות את זה בדרך אחרת: מסקרנת, רלוונטית ומהנה.

חיברתי את הכל ותפרתי שני קורסים מדהימים. (שניים נוספים בדרך למכונת התפירה)
שבהם, יחד עם ניב, אנחנו נותנים לילדים כלים להבנת הוראות ולהתמודד עם טקסט חדש. וזה כשאנחנו אופים עוגה ביחד, מתכוננים להצגה ומבקרים בגן החיות. כן כן.
לאן הייתם לוקחים את הילדים כדי לעורר את הסקרנות שלהם ולחשוף אותם לעוד מידע וסגנונות כתיבה?