שלושה חודשים שאנחנו כבר פה, עכשיו להתחיל לכתוב?
החלטתי שאם אנחנו עדיין מתלהבים מכל סנאי שחולף לידינו, כנראה שאפשר להתחיל גם לחזור קצת אחורה, לספר ולהעלות כאן חוויות שעברנו, אנחנו מספיק ״טריים״ ביבשת הצפונית.
אז איך מתחילים? מה יהיה מעניין?

במה להתמקד?

לספר על החוויה המשפחתית שלנו כאן? על החיים היום יומיים? על החופשות והטיולים ואולי בכלל לספר על העבודה החינוכית שלי בבית הספר/

מספר השאלות שהתעוררו לא מתקרבות לכמות השאלות שליוו אותנו עם ההחלטה לצאת לשליחות. וכמו שבשלב מסויים היה ברור לנו שאנחנו עושים את זה גם כאן ידעתי שגם אם אין לי תשובות לכל השאלות ואני לא יודעת בדיוק במה אני רוצה לשתף וכמה אצליח לעשות את זה, אני הולכת על זה.

נחתנו כאן לחום מהביל (סיפור המזגנים בפוסט אחר) ועכשיו, אחרי שלושה חודשים של התאקלמות אנחנו נהנים מהצבעים המדהימים של הסתיו. ועדיין, מתבוננת בחלון הבית שלנו, קומה שניה בבנין. ממול בניין לבנים אדומות ענק, מזגנים בולטים מכל חלון. כביש שקט למטה. עדיין לא מאמינה שמחשבה שעלתה וירדה מהראש שלנו, רצוא ושוב, התממשה. בהחלטה שהתבשלה די מהר, כשהבנו שיש לנו כאן תזמון נכון: מקום שהיינו צריכים לעזוב ובית שעדיין לא מוכן, גיל מושלם לילדים, קורונה שנגמרה (חמסה חמסה) וגם לימדה אותנו שאפשר לעשות הרבה דברים מרחוק, הזדמנות עסקית לבן זוג חלום ישן שלי והופ. אנחנו כאן.
נכון, היינו צריכים לעבור כמה משוכות בדרך, בעיקר בירוקרטיות. למכור את כל הבית לחפש בית חדש בשלט רחוק להיפרד מכול החברים והמשפחה לטוס 12 שעות עם שלושה ילדים קטנים… לסדר, לרהט לארגן… אבל מסתכלת בחלון וחושבת שאולי אני חולמת. אני כאן? בצד השני של הכדור?

אז, נעים מאוד!
בתיה קלר – מורה שליחה בארצות הברית מטעם ההסתדרות הציונית העולמית.
השליחים שהצטרפו אליי למסע הם:
מאיר (מירו) בן הזוג הרשום שהוא גם רואה חשבון
ניצן הבכורה שלנו שנכנסה כאן לגן חובה.
מתן הנסיך האמצעי שמלמד את כולנו אנגלית, נכנס לגן של ילדי גיל 3.
ורז הקטן ״רזיק״ שנחת איתנו בגיל חצי שנה וחנך את הפרקט של הבית החדש לפני כולם. בזחילה.
מתאקלמים, לומדים, יוצרים שגרה ומנסים להיות שליחים טובים.

מצרפת כאן את התפילה שכתבתי כשהדרכונים חזרו מהשגרירות עם ויזות. שלושה ימים לפני תאריך ההמראה:
(ספויילר- התפילה התגשמה ברובה)