החלטתי לכתוב גם על הקשיים.
והנה אחד גדול שאפשר לקרוא לו ״משבר חנוכה״ או אם תרצו ״משבר חג ההודיה״.
אני לא מדברת על “אתגר” ולא ממהרת לספר על התקווה שיהיה בסדר ועל נקודות אור (שבהחלט קיימות) כי אני פשוט רוצה לתת ביטוי לכל הנאחס והפיכסה. לשהות שם ולהגיד לעצמי כן, עכשיו לא כיף ולא נעים וזהו. מה יהיה בהמשך והאם הכל שחור לא רלוונטיים.

מגישה את המסע שלי הכי אמיתי ואותנטי ותכלס, הכתיבה היא כלי לריפוי בשבילי והזדמנות שלי לסדר את המחשבות.
אז במיוחד בשבילכם ובשבילי פרק אפרורי ומעונן למדי:
החלק הזה התחיל באמת כשהטמפ’ צנחו והחורף התקרב. קיבלנו כמה ימי חופש לכבוד החג האמריקאי: חג ההודיה.
אני הרגשתי שמעדיפה לקחת את החופשונת באיזי, לא להתאבד על עוד יעד, אריזות, תכנונים ולוגיסטיקה. יש באזור שלנו מספיק מקומות יפים שעוד לא היינו ובכלל כולם דיברו על תהלוכה מטורפת במנהטן בבוקר החג לכן החלטנו להישאר בבית ולצאת כל יום לטייל כמה שעות.

מתקרבים לחג ומבינים שלצאת עם ילדים ברחובות מנהטן הקפואים בשעות הזריחה (כדי לתפוס מקום לראות משהו) גדול עלינו. מתלבטים עד אין קץ מה לעשות מפה לשם יום אחד נסענו שעה וחצי לאיזה אגם שלא היה מה לעשות ואחרי 10 דקות חזרנו הביתה, למחרת יצאנו לעיר, הלכנו לאיבוד נכנסנו למייסיס והזדעזענו מהעומס וחזרנו הביתה דקה לשבת.
כל השבת היינו ממורמרים על ההחלטות הלא מוצלחות שלנו, בבית הכנסת לא פגשנו אף אחד – כולם מטיילים.
יום ראשון נסענו לפארק קריולה, היה מקסים והציל לנו את החופש הקצר עם טעם פחות מריר על הלשון.
מכאן, הסיפור שלי בבית הספר מתדרדר.
שיחה לא נעימה עם קולגה. (או קיי, הייתי עדינה, התפרצות זעם עליי. דיבור קשה מאוד כלפיי)
פרצופים לא נחמדים מקולגה אחרת.
תחושת קרירות מהצוות.
פתאום זה נוחת עליי… אני כאן לבד.

והשפה

לא לדבר את השפה המשמעות היא שלפעמים אני לא מבינה עד הסוף
ולפעמים כבר לא נעים לבקש שוב שיסבירו.
לפעמים אני לא יודעת מה לבקש. ואיך.
ללכת במסדרון ולשמוע התלחששויות ולתהות… אולי מדברים עליי?
ישיבות צוות מעיקות בעקבות השיחה עם ההיא ..
הרגשת כבדות כללית עם הקושי להחזיק ראש בכל המידע שעוד לא מעובד, שעוד לא מוכר.
מערכת השעות שאני עדיין לא מחזיקה בראש וצריכה כל רגע לבדוק מה כתוב על הלוח.
התחושה שאני רוצה להגיד משהו ולא כל כך יודעת איך לבטא במדוייק את המחשבה שלי.
החומר הלימודי שאני מנסה להחזיק ולהכיר.
טונות של חומרי לימוד שאני לא מתמצאת בהם.

ימים שלמים שאני הולכת עם דמעות בעיניים.

ההיי הראשוני וההתרגשות מההתחלה,
הסלחנות שלי כלפי עצמי לטעויות,
הסבלנות שהסביבה מגלה כלפיי בעבודה
כל אלה נגמרו.
שגרה, אשליה שאני כבר יודעת ומכירה מה שצריך, אינטנסיביות של עבודה כל אלה כבדים ומהווים את הקרקע לכל התחושות הקשות שאני מסתובבת איתן כמה שבועות.

רגישה כל כך
בוכה אפילו כשמישהי שאני לא מכירה עולה במדרגות, מסיטה את המבט ומתעלמת מקיומי.
בוכה אחרי סיבוב קצר בפארם כשהרוקחת מאבדת את הסבלנות.
תחושת זרות כללית מלווה אותי. הקושי עדיין להתבטא באנגלית שמתסכל לא פעם.

ולא מוצאת כתובת לפתוח את הלב.
גם החברות הישראליות עסוקות מעל הראש
מתמודדות עם קשיים משלהן ובכלל מערכת השעות שלהן לא מקבילה לשלי, ההפסקות לא באותן זמנים.
מרגישה כל כך בודדה.

בכל זאת כדי לא להישאר באווירה מדוכדכת אני אעלה כאן תמונות מפארק קריולה אקספיריאנס – שבאמת היה מדהים.

ניצן וחברים חדשים

ממיסים צבע ונהנים

יוצרים הדפס עם הצבעים

ניצן ומתן בגודל אמיתי